במהמאדמה

הסיפור של קאי- מאת קאי דורון

 

רופיסי יוצאת למסע

 

האאאא יאאא האא יאנה האאא יאאאא האאאיאנה

 

שוב הקול הזה יוצא אליה כאילו מתוכה ומפזר את המחשבות הנושכות הצובטות ומזקיף את גבה. מאז שנעלמה השמש הקול הזה מופיע ונעלם ומרים אותה בדיוק כשכבר חושבת לשכוח מהכול ולהירדם ודי וחאלס עם זה.

היא לקחה עוד לגימה קטנה לחיזוק וניסתה לקום על רגליה. החושך התמלא בעוד יותר חושך מהזמן שבו עצרה כדי לקבל כוח. לא היו כוכבים באותו לילה. הם היו אי שם במרחבי היקום, אמרה לעצמה, אך זה היה על בסיס אמונה בלבד כמו הזיכרון העמום שיש דבר כזה שקוראים לו בוקר.

• טוב, אשתה עוד קצת והופ יצאנו לדרך. אני ועצמי אל הלא נודע

כך אומרת לעצמה רופיסי וממשיכה לשבת בוהה ונפחדת.

והחושך בולע אותה וכאב עמום בקצה הגב והראש כבד, כל כך כבד, עוד רגע יתגלגל לו מעליה מרוב מחשבות וינוח שם בשדה עזוב כמו עוד אבן.

 

האא יאאא האיאנהההה

 

מרימה את תיקה הכבד המלא עד להתפקע ובצעד נרעד ממשיכה ללכת, מנסה ללכת כי מה שאתם עוד לא רואים ועכשיו יתגלו אולי.. כאן באור העמום הניבט מהעצים המקרינים עודפי שמש שספגו ביום. כן הנה השומרים, הצללים האלה הגמלוניים המקיפים אותה מכל עבר קופצים על כתפה משלחים אבנים וענפים בדרכה ובעיקר מנסים לקחת את המפה המסתתרת בתוך הלב שלה, לחטוף אותה ולשים שם מפה אחרת.

 

• אתה מסתיר לי את הדרך דרקס! אמרה בקול שניסה להישמע בטוח אבל יצא יותר בכייני ונפחד.

• לא, לא דרקס, אני פישטו, נעים מאוד.

• נעים, נעים. רק בבקשה תזוז כי עכשיו אני..

• מה את? הולכת? אז מה.. כבר הלכו כמוך מליונים! מה יש פה עוד ללכת? ראיתי פה הולך אחד לפני כמה ימים כולו נמרץ וקליל ואת מה? לאט וכבד ומסורבל כזה.. בשביל מה? חבל. תני להלכנים ללכת ואת שבי ותנוחי. בשביל מה כל זה?

• בשביל מה? כי אחרת הימים הם סתם עוד יום ועוד יום ואני היום בת 38 אתה קולט ו..

• נו, פףףףףף את רואה? די! מאוחר מדי. שחררי את זה, תישארי עם מה שאת כבר יודעת.

• לא פושטאק אני.. אני רוצה לעוף!

• פישטו..

וכך המשיכה עוד כמה צעדים בכוחות מחודשים, צעדיה קצת יותר קלים וכוכב אחד, כך נדמה, בכל זאת הציץ אליה בין הערפלים.

 

אאאאוווווווווווצ'א אייייייי איזו נפילה! האבא של הבורות לכד אותה בין חושך לחושך. וטיפות מרטיבות את הלחי מופיעות ברגע.

• איך איך אני אגיע עכשיו?

• נראה לי לא תגיעי. תקשיבי טוב, זה לא יקרה. את שוב מנסה לעשות מה שגדול עלייך.

• מה?! אני יודעת ללכת! אאאאאוצ' זה כואב זה כואב זה כואב!

• אז זהו אבוד כבר עוד רגע בוקר וזה לא מצליח הניסיון הזה. שוב. אז תישארי פה במקום בטוח ותפסיקי לשגע אותנו כי אנחנו לטובתך.

• לטובתי?

• נו מה. בוודאי. אני סניור דפח ואני ממונה לשמור עליך מכל דבר שעלול לפגוע בך. (וקד קידה עמוקה). גדול או קטן אני כאן.

• אתה שומר עלי? אז למה אתה עוצר אותי? למה אני כל כך מכווצת? והרגישה שוב איך לבה קטן תחת הבל פיו של הסניור. והרגישה איך ידיה רפות והיא מנסה להיזכר למה חשוב כל כך ללכת.. אולי אנוח פה?

• תקשיבי ילדתי, ממשיך הסניור בקולו החלק.

אך פיסה מתיקה שהתעופפה בנפילה נחתה לפתע על ברכה וקצה זנבה של ציפור סגולת נוצות דגדגה אותה בשובבות וניערה אותה לעמוד על רגליה שוב ולנסות להישלף החוצה. והנה עוד פיסה עם טרקטור כחול שנותן דחיפה קטנה באחוריים ושוב חוזר להיות ציור על הבד..

 

יצאתי! אוווצ' כואב.

והעייפות של לילה ללא שינה הכתה בה כמו בול עץ רקוב והלגימות של הערק קינמון התחילו להשפיע לכיוון ההפוך.

• ופשוט אם רק אוכל קצת קצת לנוח אקום מוקדם מוקדם לפני הזריחה ואז כשאני בשיאי גם אגיע. בחיי שאגיע. אבל איפה לנוח? קר קפוא ואין פה כוכים.. כוכב בודד תביט עלי תראה אותי ותן לי מנוחה מחבקת!

 

ועוד צל נחבט בה מרעיש באוזניה ביללות מחרפנות נתלה על רגליה הכואבות ודוקר בקוציו.

- זו את לותכס לא לא לא לא לא את עכשיו!

רק זה עוד חסר לי בדרך הזו..

רופיסי לוקחת נשימה עצומה ואומרת בכל כוחה:

תעזבי אותי גם ככה קטנה אני.

את לא שלי ואני לא שלך.

אין צבעים אין גבולות אין השתקפות ישנה רק אני כאן כמו שאני.

 

ופתאום יש שקט

רק הקול שקורא לה בעצמה האאאאאאא יאאאאאננההההההה האאאאאאאאאאאאיאאאאא

והנה גם דלת גדולה עם ציורים של עננים וציפורים שצוירו במכחול גדול ונראים לה קצת מוכרים והדלת פתוחה כחריץ גבינה היא דופקת

והנה אישה הנה מבט פתוח בטוח וחם וחום ומסביבו שיער גדול חלקו כסוף ועטופה היא בשאל הכי צבעוני שראתה מימיה כאילו הצמרים מרחבי הפלנטה התארגו יחד לחבק את האישה.. היא מבינה שמבטה התארך אך האישה מביטה בה סקרנית ועם חיוך בזווית ואומרת:

• שלום. בואי. יש מקום.

והמילים האלה יש מקום.. נוחתות ישר לתוך לבה הרעב.

 

היא והשק נכנסים עוד צעד ובמבט האישה מספרת לה איפה לשבת ומניחה לפניה תה תפוזים ו.. עוגיות גאלט

• אבל איך את מכירה? איך את יודעת?

• כל דבר בזמנו ילדתי.. מנוחה ואז נעזור לך עם תיקך הכבד ובסוף עוד הכל יתחבר..

ורופיסי נמסה לתוך התה החם וטובלת פנימה את העוגיות האלה כמו של המאמי שלה האהובה שלא טעמה כבר… והכל רך מסביב ומוכר וידוע ושקט .. רגע איפה השומרים?

• אל תדאגי הם במרפסת גם הם קיבלו עוגיות אבל בלי תה כי .. לא נגזים.

עכשיו בתי תראי לי את התיק הגדול הזה.

• רגע ואת מי?

• אני הו.. אני מאמא בט-נוח או פשוט מאמא נוח.

רופיסי הרימה את התיק הגדול ובעיניים פקוחות דואגות חיבקה אותו לחיקה שיחקה עם הסוגר של התיק כאילו שנתקע ולוקחת עוד לגימה מהתה הרותח.

 

מאמא נוח הביטה בה והניחה יד מרגיעה.

• הכל נשאר שלך

ושוב המילים פתחו את לבה וידיה כמו מפתח מדויק,

ואז זלגו הפיסות הצבעוניות מתיקה הגדול כמו ילדים שיוצאים להפסקה : ציפור עם כנפיים סגולות, דובי של הבלונים, טרקטור כחול שנוסע לים הגדול, ילדה-סבתא שמטפסת על עץ בעקבות סנאי וכולם שם מתעוררים מתיישרים מתחילים לרקד בבית הקטן.

• בואו בואו שובבים תישארו קרובים!

ומאמא בט-נוח מוציאה מכיס נעלם בקפלי שמלתה חוט אדום מנצנץ והאש מפצפצת וריח התה ממלא את הבית ורופיסי נשענת עוד קצת על הספה הרכה שולחת יד ומתעטפת בשמיכת הצמר האדומה שיודעת שמחכה שם בפינה וראשה שקט ממחשבות והצקות וחששות והכל בסדר.. הכל ממש ממש בסדר.

 

היא מתעוררת ביער, אין מאמא ואין עוגיות,

והשומרים שם לצידה,

שקטים כמו גפרורים,

אבל על תיקה הגדול כנפיים

תפורות מכל פיסות הסיפורים,

כנפיים גדולות צבעוניות מופלאות,

 

ובסיכת בטחון תפוסה מעטפה

בתוכה רק שתי מילים: נתראה במראה

 

את שאר הדרך רופיסי כבר רואה מלמעלה..

 

My name is Kai and I can FLY!!!