סיפורים | תיאטרון | יער
אחמד ההולך- מאת ענבל רוזנט דראמי
פעם גרתי באזור בו ההר נושק לים. 10 שנים גרתי שם ובמהלך התקופה ההיא, לעתים קרובות כשהייתי נוסעת על הכביש הראשי, בקטע שבין העיר הגדולה ודרומה עד לכפר שעל הצומת, הייתי רואה אדם, בחור, שהולך בצידי הכביש. ראיתי אותו עשרות פעמים באזורים שונים על הכביש, פשוט הולך דרומה לכיוון הכפר או צפונה לכיוון העיר הגדולה. שנים ראיתי אותו הולך. אפילו כיום, כשאני מזדמנת לאזור, לפעמים עדיין רואה אותו הולך.
לפני כמה חודשים לא יכולתי יותר להכיל את הסקרנות שלי לגביו והחלטתי לברר מה הסיפור שלו. מישהו לפני שנים אמר לי שהוא מהכפר, ולכן לשם נסעתי. הגעתי לכפר, שבינתיים גם הוא גדל ונהיה כבר כעיר, ונכנסתי לקיוסק השלום בצומת למטה, במטרה למצוא מישהו שיספר לי עליו.
עכשיו תראו, זה לא היה כל כך פשוט לעשות את זה. בקיוסק הזה אין אף אישה אף פעם. הוא תמיד מלא בגברים, שמשחקים שש בש, מעשנים נרגילות, משוחחים. ובכן, נכנסתי לקיוסק. כל המבטים אלי. נשמתי עמוק וניגשתי לגבר בדלפק ושאלתי על הגבר שהולך תמיד בצידי הכביש.
"למה את רוצה לדעת?" הוא שאל. סיפרתי שאני מספרת סיפורים, וסיפורים של אנשים מרתקים אותי. "וואלה", הוא אמר ושתק.
הבטתי סביב וראיתי שכל מי שישב במקום הקשיב לנו. בצעד אמיץ שאלתי: "מישהו מוכן לספר לי?" שתיקה. "בואי שבי", שמעתי קול מאחור. ישב שם גבר זקן ועישן נרגילה. ניגשתי אליו והתיישבתי. "שתי קפה" הוא אמר ומזג לי כוסית. ואני, אני לא שותה קפה. אף פעם. אבל בשביל הסיפור הזה שתיתי. לא כוסית אחת ולא שתיים. שלוש כוסיות קפה שתיתי, בזמן שהזקן סיפר לי את הסיפור של אחמד ולילה.
אחמד ולילה היו זוג משמיים. עליהם נאמר "מכתוב", נקבע מראש. הם נפגשו כשהיו בני 15 בהסעה לבית הספר. מבטיהם הצטלבו. שניהם היו ממשפחות דתיות וכמובן, שהיה אסור להם לדבר או להביע עניין אחד בשניה, אבל מבטים הם החליפו. אחמד הרגיש מהרגע הראשון בו ראה את לילה, שחייו עלו על מסלול, שעליו אין הוא מנווט אותם, ואשר אין הוא יודע את סופו.
במשך שנתיים התראו רק בהסעות, כשמידי פעם אחמד מוצא תירוץ לעבור ליד לילה ובהסתר להגניב אליה חיוך. פעמים ספורות קיבל חיוך בחזרה וליבו נפעם מרוב אושר.
בגיל 17 ניגש לאביה וביקש את ידה. המשפחות נפגשו ואחמד ולילה עברו דרך ההליכים המקובלים של פגישות בנוכחות הדודה של לילה, ארוחות משפחתיות משותפות וכיוצא באלה. השיחות ביניהם קלחו, כאילו כל נושא שחשבו עליו היה נושא משותף לשניהם. הם שיתפו אחד את השניה בחלומותיהם, בדעותיהם על העולם, בספרים שקראו. בכל.
לאחמד לא היה אכפת כלל, שאסור לו עדיין לגעת בלילה. עצם נוכחותו בקירבתה, מבט מעיניה היפות, הריח שלה שמילא אותו בעדנה – היו אושר צרוף עבורו.
לאחר שנה התחתנו. החיים נראו מבטיחים. האהבה פרחה. לילה למדה בסמינר למורות, וחלומה היה להיות מורה לאמנות לילדים בעלי הפרעות רגשיות, ואחמד עבד כנהג של משאית קטנה עבור עסק לחומרי ניקוי שסיפק סחורה לחנויות בצפון.
בערבים ישבו על המרפסת בביתם שבכפר, צופים אל הים. אחמד לא נהג כמנהג רוב הגברים, שיצאו בערב לשבת עם החבר'ה למטה בקיוסק השלום של רפיק. הוא – רק עם לילה רצה להיות.
לפעמים ישבו בשתיקה, לפעמים דיברו שעות ארוכות, לעתים היא עיסתה את כתפיו אחרי יום עבודה קשה, ותמיד- נכנסו לישון ביחד. "אני רוצה להיות לידך גם כשאת עפה לעולמות אחרים" כך נהג לומר לה בלילות, כשסידר עבורם את הכריות והשמיכות.
5 שנים חלפו. מסיבה לא ברורה, לילה מעולם לא נכנסה להריון. הדבר הטריד אותה מאד והעציב אותה, אולם במשפחתה הדתית, וגם במשפחתו של אחמד, לא היה מקובל להתערב בטבע הדברים ולמרות הרצון העז לילדים, לא נותר לה לעשות דבר מלבד להמשיך לקוות ולהתפלל. גם אחמד היה מוטרד. הוא דווקא רצה לקחת את לילה לבדיקה אצל רופא אבל לילה סירבה. "לא!" היא אמרה. "הדברים בעולם קורים כפי שהם קורים מסיבה מסוימת. לא תמיד אנחנו יודעים אותה, ועלינו לקבל זאת כך". ועבור אחמד- מילה של לילה זו מילה, ומעולם לא חשב לעשות משהו בניגוד לרצונה.
לילה אחד התעורר אחמד נסעד מאד מחלום. הוא העיר את לילה וסיפר לה. "חלמתי שאנחנו בני 60", הוא אמר. "ושאנחנו נפגשים ומתחבקים ובוכים אחרי שלא התראינו זמן רב. שנים ארוכות ארוכות שלא נפגשנו. זה היה כל כך מציאותי. אני זוכר כל פרט בפנייך, כאילו את עומדת מולי כרגע בת 60. לילה, לילה, אהובתי, מה זה אומר? למה שלא ניפגש כל כך הרבה שנים? לילה, לא אוכל לחיות בלעדייך. אני נשבע לך, שאם לא תהיי בחיי..." "שששש!!!", היסתה אותו לילה בתוקף. "אל תישבע! אל תאמר שלא תחיה. מה פתאום? אני, לשום מקום אינני מתכוונת ללכת, אהובי, אבל אם האל הגדול יכוון את חיי הרחק ממך, מי יודע לבאר את כוונתו? אל לנו להתערב בדרך הטבע, יקירי, זכור זאת. לכל ישנה סיבה, ואנחנו... מה אנו יודעים?"
"ועכשיו", צחקקה ודגדגה אותו, "די לדאוג. בוא למיטה. אחרי הכל... לא בני 60 אנחנו, הא?" ומשכה אותו בעקבותיה. אחמד התרצה, אך בליבו נשאר איזה כיווץ. איזו דאגה. כמו חור קטן שחור. חור שעתיד לגדול ולגדול, ולהשחיר חלקים נוספים סביבו...
זה קרה כעבור שנתיים. אחמד יצא לעבודתו כרגיל, כבכל יום. בשעה 3 בצהריים צלצל הטלפון שלו. על הקו היה אביה של לילה, מחמוד. "אחמד", הוא אמר בקול רועד. "קרה לנו אסון. היתה תאונה. לילה..."
אחמד בלם מיד את המשאית. 5 דקות קודם לכן הוא עבר התקהלות בצידי הכביש וראה משטרות וזירה, שהיה ברור שקרתה שם תאונה.
"מה קרה?" הוא שאל את מחמוד בקול קטן, שבקושי נשמע, וליבו ניבא לו כבר את התשובה.
"לילה נסעה עם חברה הביתה מהסמינר. אפושהוא בדרך משהו קרה. אני עוד לא יודע את הפרטים. התקשרו מהמשטרה שהיתה להן תאונה. הרכב התרסק לגמרי ו..." האב החל לבכות. "הן... שתיהן... לילה..."
מסך שחור ירד לפני עיניו של אחמד. הוא יצא מהמשאית והחל לרוץ לצד הכביש לכיוון צפון. ליבו הלם, אך מלבד זה לא הרגיש דבר. שום מחשבה בראשו, שום רגש, אפילו לא פחד. רק הלמות ליבו ורגליו, ששעטו במהירות על האספלט.
כשהגיע לזירת התאונה ורצה להתקרב עצרו אותו השוטרים אבל הוא לא ויתר וניסה להידחף. השוטר, שראה שהוא נסער שאל אותו למה הוא רוצה להתקרב ואחמד לא הצליח לדבר. בעיניים פעורות לרווחה בהה קדימה ולבסוף אמר רק מילה אחת: " לילה". השוטר, שהיה בעל נסיון רב, הבין שלפניו עומד מישהו שכנראה מכיר את הנפגעות וליווה אוו בדרך למכונית המרוסקת. בידו סימן לחברו ואמר: "תקרא לרופא, זה כנראה בן משפחה. הוא בהלם".
ומה כבר ניתן היה לראות? שברי חלקי המכונית וזכוכיות, עשן מהרכב וכן... כתמי דם גדולים. ולא עוד. אחמד עמד שם דקות ארוכות ובהה. לפניות השוטר והרופא לא ענה. אפילו לא שם לב לזריקה שקיבל בזרועו, ולא ידע איך לקחו אותו משם, חיפשו ומצאו בכיסו את תעודת הזהות שלו והתקשרו להוריו, שלקחו אותו הביתה. אחמד לא הגיב. לא הוציא מילה ולא היה ברור בכלל אם הוא מבין את אשר קורה.
אביה של לילה הוא זה שנסע לזיהוי הגופה. כשרצה לקחת אתו את אחמד, הניד אחמד בראשו אך לא הוציא מילה. למחרת נערכה הלוויה. הוריו של אחמד, שלא עזבו אותו לרגע מאז לקחו אותו מזירת התאונה, ניסו לארגן אותו ולהלביש אותו כדי ללכת ללויה אך אחמד סירב. "לילה לא מתה", אמר לבסוף וחזר לשתוק ולבהות. בלית ברירה אמו נשארה אתו ואביו הלך לבדו.
במשך כל ימי האבל ניסו הוריו של אחמד לדובב אותו, לגרום לו לדבר, לבכות ולהתאבל. אך אחמד רק אמר "לא מתה" ולא עוד. את מה שנתנו לו לאכול- אכל, את הבגדים ששמו לפניו- לבש, כשליוו אותו למקלחת – התרחץ. בשאר הזמן ישב ובהה.
כך עבר חודש, עברו חודשיים. הוריו ניסו למצוא לו טיפול ומרפא, אך המבט הריק בעיניו ושתיקתו נשארו בעינם, ולבסוף ויתרו ההורים. "כולו מין אללה" אמרו, והמשיכו בחייהם.
אחמד עבר לגור איתם. הם השיגו עבורו קצבה קטנה מביטוח לאומי ודאגו לכל מחסורו. אחמד רק ישב ובהה.
בוקר אחד לאחר שנה, פנתה אליו אמו ושאלה אם הוא רוצה לעלות לקבר של לילה להתפלל, כי עברה בדיוק שנה מיום מותה. משהו זז בפניו של אחמד. "לילה לא מתה!" אמר. עיניו קיבלו מבט חדש. נחוש. הוא התרחץ, התגלח והתלבש. ללא מילים, הוא יצא מהבית והתחיל ללכת. הוא הלך מהכפר צפונה, שעות עד למקום בו קרתה התאונה. כשהגיע לשם, הסתובב וחזר ברגל לכפר. לאיש לא אמר מדוע הלך, ואיש גם לא שאל אותו.
למחרת בבוקר התרחץ, התגלח והתלבש ויצא שוב בהליכה בשתיקה עד לזירת התאונה, הסתובב וחזר ברגל בחזרה. וכך גם בבוקר שלאחריו וכך הוא עושה בכל בוקר מאז ועד היום.
קשה לפספס את אחמד ולא לראות אותו בצד הכביש. מראהו מרשים. פניו שחומות ומסותתות, שערו ארוך, חלק ושחור. מבטו ישיר ונעוץ קדימה. גבו זקוף, אם כי לא נוקשה, והוא הולך לאט, רגוע, כאילו כל הזמן שבעולם אצלו. כמו שרוי במדיטציה הוא מניח רגל אחר רגל, וכך ק"מ אחר ק"מ הוא צועד.
כך עברו שנים ואחמד עדיין צועד. לנוסעים הקבועים על הכביש הראשי, אחמד הוא חידה. רבים מהם תהו בוודאי במהלך השנים, מי הוא הבחור הזה, לאן הוא הולך, על מה הוא חושב...
גם אני כל השנים תהיתי וחשבתי, שכשאדע את הסיפור, תנוח דעתי. אבל לא. גם משסיים הזקן בקיוסק השלום לספר לי את סיפורו של אחמד, נשארתי תוהה. למה הוא הולך? האם יש לו מטרה?
כבר 17 שנים שאחמד הולך. גם בו, כמו בכולנו, כבר רואים את סימני הגיל והשנים. השיער שהתקצר והשתנה, הפנים שהזקינו מעט. מראהו עדיין מרשים, מבטו עדיין נחוש ועם זאת מביט למרחקים בעודו צועד צעד אחרי צעד.
מי יודע? אולי הוא מחכה לגיל 60, מקווה ומייחל שיקרה איזה נס ושפתאום, כמו בחלום ההוא לפני שנים, לילה תחזור והם ייפגשו ויבכו מאושר?
ובינתיים הוא הולך. נאמן לה ללא סייג. בפיו אין מילים, הוא מעולם לא מדבר. אך בליבו, במחשבתו ובכל ישותו מפעמת ללא הרף מילה אחת: "לילה".