זו התשובה. מה השאלה? - מאת רננה  גטריידה           לזכרה של הגר

היה לי חמור. חמור נבון ואפור, יפה זנב. הוא היה סבלני וחכם והכיר אותי היטב. כל כך טוב הכיר עד שידע, בלי שאומר לו, לאן ברצוני שילך. הוא הרגיש את לבי, כי היה החמור שלי מאז שנולדתי. עכשיו אני כבר בן שש, וגם חמורי כבר לא תינוק, ואנחנו יוצאים בכל בוקר לשוטט ביערים ולחפש את דלת הסתרים. אה, אינכם יודעים. כשנולדתי היו אגרופיי קפוצים. מספרות הדודות שהגחתי לאוויר העולם בלי קול. לא בכי ולא אנקה. בשקט גמור חצבתי את דרכי מרחם אמי אל החוץ, משתמש במרפקיי, ואגרופיי קפוצים. בחוץ הסתובב לו העיר הקטן שהועידו לי, אבל כל הנוכחים בחדר שכחו עולם ומלואו כשנפתח אגרופי הימני ופתק נשר ממנו. כולם שם הוכו בתדהמה כשקרה הדבר. נשימתם נעתקה, והדודה הגדולה שיילדה אותי חילצה מפיה נשיפה. פתק. פתק של ממש. סיפרו לי שפחדו להרימו מן הרצפה, שמא מכושף הוא. סיפרו שהאימה הייתה כה גדולה כי לכולם הייתה הרגשה שמרגע שיפתחו את הפתק ויקראו בו- שוב לא יימלט איש מן הנבואה. אבל אחותי הגדולה, שהייתה שם גם היא, עדיין הייתה צעירה מלהבין את גודל השעה. היא התכופפה והרימה את הפתק, ולפני שמישהו הספיק לעצור בעדה צעקה: אימא! כתוב פה משהו! אחותי עוד לא ידעה לקרוא, ובכל אופן לא היה זה כתב שמישהו בכפר הכיר. הייתה זו שפה זרה ולא ידועה במקומותינו. מהרגע ההוא גידלו אותי בחרדת קודש, כי הייתי מופלא בעיניהם, מי שבא עם בשורה מהעולם ההוא, הרחוק, של הנשמות. ולא סתם בשורה, אלא כתובה! לא ייאמן. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין לסיפור הזה. בחיי.  בפתק היה כתוב, בשפה שפענח רופא האליל של הכפר, משפט אחד: "זה הילוד יגדל וימצא את דלת הסתרים המובילה למוצא." ילד זה, זה אני. יגדל וימצא, את דלת הסתרים, המובילה למוצא. דלת סתרים- דבר מעין זה יכולתי לדמיין לעצמי כבר בהיותי בן שלוש. אבל מוצא? מהו המוצא? מוצא ממה? ואם אמצא הרי שעלי לחפש. לא כן?                                                                           

כך גידלו אותי. בחרדת קודש שמרו עלי, האכילוני והשקוני, ולימדו אותי כל שעלי ללמוד. שעות רבות הייתי מקשיב לסיפורי הזקנים, שהעבירו אלי את כל מה שידעו אבות אבותינו על שבילים נסתרים, סבכים חשוכים, גמדים מדברים ותנשמות חכמות. שיעורים לאין ספור עברתי במהלך חיי הלא רגילים כמי שגדל בצילה של נבואה שפשרה אינו ידוע כל עיקר. התנחמתי בכך שהשלב הראשון בהיר דיו: למצוא את דלת הסתרים.                                                                                                

עכשיו, משסיימתי לעדכן אתכם, אשוב לחמורי. חמורי החכם, שמרגיש אותי בנימי נפשו ויודע אנא פניי מועדות בכל רגע ורגע. חמורי זה, שהיה עיר בשעה שהגחתי לאוויר העולם ובאגרופי פתק נבואה- נשא אותי על גבו בחיפושיי אחר דלת הקסמים. יחד שוטטנו ביער שעות ארוכות, מתעכבים ליד כל סדק ופי מערה. יום חורפי אחד, רטוב וקודר, התהלכנו יחד בתוך סבך עוזררים וקידות. חמורי נשא על גבו את המים והאוכל, ואני הלכתי לפניו מפלס לנו דרך בסכיני הקטן. אף שהייתי בן שש בלבד כבר ידעתי להשתמש בו היטב, ומיומנות זו רק הלכה והשתכללה ככל שעברו הימים. ובכן, עוד אני מגשש דרכי באפלת החורש הסבוך, והנה קלטה עיני נצנוץ להרף עין מימין. הפניתי ראשי באחת וגיליתי טפטוף אטי וחוזר של מים זכים. הטפטוף זלג מסדק בסלע שנדמה כתקרה, וכשנשאתי עיניי למקור המים נעתקה נשימתי: לוח עגול ולבן של סלע, שלבטח היה מסותת, סגר על משהו שנראה כמו שקע בקיר של מערה. נדחקתי פנימה לבדוק מקרוב וכשמיששתי את הלוח ידעתי עוד לפני שהבנתי השכלי, שמצאתי דלת סתרים. חמורי, שהיה מאחוריי כדי פסע בלבד, הרים קולו בנעירה  רכה של הבנה. גם הוא ידע שנפל דבר. התקרבתי. נשמתי את אוויר הכוך האפל, ליטפתי בידיי את משטח הסלע העגול וחיפשתי באצבעותיי שקע או בליטה, אפילו ידית, שיסייעו לי לפותחו.

שניות אלו של גישוש על פני האבן ארכו נצח. מיליון מחשבות טסו בראשי: "זה זה? זה באמת זה?!! מצאתי אותה. הא?" וגם: "מה אני אמור לעשות עכשיו? לציית לזקנים ולהוביל לכאן את מוריי? אבל מה יש שם? מה יש שם?!! מה מסתתר מאחורי הדלת העגולה הזאת?" וגם: "יכעסו עלי אם אפתח אותה בעצמי?" וגם: "אין סיכוי. לעולם לא אצליח. האבן כבדה מדי בשבילי." המחשבות רדפו זו את זו

ולא התעכבתי עליהן כי ידיי עדיין גיששו אחר רמז שיוביל לפתרון הסוד: איך פותחים את דלת הסתרים? הסקרנות בערה בי. לא יכולתי להפסיק לגשש למרות פעמון האזהרה שדנדן בירכתי מוחי: "אל תפתח. אל תפתח. לא כך ציוו הזקנים." דחקתי את דנדון הפעמון וניסיתי להתעלם ממנו בינתיים, רק בינתיים, עד אשר אמצא פה משהו, איזה כפתור או ציר או נקודת לחיצה. מאחוריי שמעתי את חמורי מטלטל את זנבו, נואק קלות כמזהיר. אבל גם אליו לא התייחסתי. הייתי מוכרח, מוכרח ממש, לראות מה יש שם. ואז קרה הדבר: ידי נתקלה באבן קטנה שבלטה קצת מן הסלע. מחוברת ולא מחוברת. שייכת אבל נפרדת. אחזתי בה וניסיתי להזיזה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה- כלום. לא זזה.

התעלומה שליוותה אותי מיום היוולדי  עמדה להיפתר. הסוד- להתבהר. השאלה הגדולה: מוצא ממה? עמדה לקבל תשובה. אבל אני, במוחי הילדי, לא חשבתי על כל אלה. הרגשתי אך ורק את להבותיה של סקרנות שאינה נחה שורפות  את כולי. נו כבר, נו כבר, דהרה בי הדחיפות. האבן הקטנה ישבה בכף ידי. ככל שניסיתי להזיזה לא הצלחתי. היא כבר הייתה חמה כחום גופי ואני עייפתי. "אנוח קצת," חשבתי, ועזבתי אותה. באין אוחז התקררה האבן והצטמקה והחלה שוקעת לתוך החור הקטן בסלע שם נחה כשמצאתיה. היא נבלעה בו כמו בתוך שלולית של בוץ סמיך, ובו ברגע החל הסלע נע וחורק ומתגלגל כמו הים בבית הבד שלנו. נוסע לו ימינה לאט, חורק וגונח כזקן שהבהילוהו מרבצו. עצרתי את נשימתי. הדבר הראשון שנגלה לעניי היה האור. אור זוהר, לא כמו אפלת החורש שבו התהלכנו כל היום. אור כחול ובהיר עולה וצף על פני עמק רחב ידיים. כל מה שצמח שם זהר בשוליו כמו ענן לפני השמש לעת שקיעה. כל עץ התהדר בשולי זהב. כל עלה, כל גבעול. היופי הזה משך אותי כבחבלי קסם. ירדתי על ברכיי וזחלתי אל הפתח כדי לראות טוב יותר. ואז ראיתי אותם: חתולים. אלפי חתולים בצבעים משונים כמו ורוד וכחול וירוק. המונים. מתהלכים ומדברים בשפתם, מנמנמים בצל עץ או שרועים על סלע ומתחממים. אבל היה משהו משונה בחתולים האלה. תחילה לא קלטתי, אבל אחרי שנייה ראיתי: לכולם בלי יוצא מן הכלל הייתה אוזן אחת. אוזן כבירה. אוזן שאין לטעות בה. אבל בכל זאת- רק אוזן אחת.                               

נחרדתי. מהם היצורים האלה בכלל? ומה קרה להם? הבהלה שאחזה בי הנחיתה אותי בבת אחת אל קרקע המציאות. אני הקטן, עומד בפתח דלת הסתרים הפתוחה, ממרה את פיהם של כל הזקנים והחכמים שהיו מוריי, וחמורי אינו לידי. פחד השתלט עלי ורציתי לקום ולברוח. אבל עיניי היו מרותקות למראה הצבעוני המוזר, ולא יכולתי לזוז. כמכושף הסתכלתי עוד ועוד בחתולים המשונים, ואט אט נפלה עלי עייפות. כל שרציתי היה להצטנף בפינה ולהירדם. אבל החמור שלי נער ושמעתי אותו קורא לי שוב ושוב עד שלא יכולתי יותר להתעלם ממנו. הפכתי פניי ויצאתי. חשבתי שיצאתי. חשבתי שאסתובב ואצא ואצמא את חמורי עומד ומחכה לי בפתח הכוך, מעברו השני של הסלע העגול. אבל הנורא בכל הסיפור הוא, שכשעברתי את הפתח הייתי בארץ משונה מאוד. לא ראיתי דבר. הכול היה שחור משחור, גם השמש, גם האור היה כהה, וגם האדמה, ולכן בקושי ראיתי את הדברים המשולשים שהיו מוטלים על האדמה סביב סביב. לא היה שם היער המוכר שבו הסתובבתי מיום שאני זוכר את עצמי. לא היה שם כוך, לא סבך של עצים. עמד שם החמור שלי, עיניו הגדולות והנבונות מביטות בי באהבה, והאדמה כולה מלאה בדברים משולשים צבעוניים כאלה, שהזכירו את צבעיהם של החתולים. שפשפתי את עיניי: בחיי! היו אלה אוזניים!! דומות בכל לאוזני החתולים שבעבר השני. בגודל, בצבע, בצורה, אבל הן היו לבד. כל אחת מוטלת חסרת חיים על האדמה. ועוד דבר היה משונה. הדממה ששררה בכול. דממת מוות. צמרמורת עברה בי. נצמדתי לחמורי בכל כוח זרועותיי הדקות. חיבקתי אותו וטמנתי פניי בפרוותו. מה אעשה עכשיו? איבדתי את העולם ממנו באתי ואני לא מוצא את הדרך חזרה. חתולים. מה פתאום חתולים? ומה זה קשור אלי ואל הנבואה? מה קשורים החתולים לאנשי הכפר ולבעיותיהם, ואיך הם יפתרו משהו בכלל? הייתי מבולבל וחסר אונים. הרגשתי לכוד ולא ידעתי מה לעשות. עליתי על חמורי, נשכבתי על בטני וחיבקתי ביתר שאת את צווארו. התחלתי לבכות. חרטה וצער פקדו אותי, על שלא שמעתי בקול המורים. לא הייתי צריך לעבור בפתח. ועכשיו משחזרתי- איבדתי את עולמי. מה אעשה? כך זלגו דמעותיי וזלגו, מרטיבות את החמור שלי, שעמד בסבלנות וספג אליו את צערי.

 

שוו בנפשכם: בצד אחד של דלת הסתרים נמצאים מאות חתולים צבעוניים. האוויר מואר באור בהיר וחם והאחו ירוק ושמח, אלא שלכל חתול אוזן אחת בלבד! בצידה השני של דלת הסתרים האור כהה וקודר, ועל האדמה מוטלות אינספור אוזניים חסרות חיים, בשלל צבעים! ובתווך עומד לו חמור, ראשו מורכן, ועל גבו שוכב ילד וישן. בשקט המוזר של קו התפר בין שני העולמות שומר החמור את שנתו של הילד ופרוותו מחממת ומנחמת. בתוך ראשו של החמור שטות המחשבות בזרימה נינוחה ונבונה, ורק מדי פעם ננערת אזנו בתנועה לא מורגשת. שששש... הילד ישן.

"אכן דבר מוזר. עומד אני על ארבעותיי במין מקום שכזה, שאין ממנו חזרה אל סבך האורצל המוכר. אין, לעת עתה, דרך חזרה. אבל שנותיי לימדוני, שמעולם לא שקט העולם על שמריו, ותמיד השתנה. ולעת עתה ילדי הקטן על גבי ישן לו שינה מבריאה. בטרם ייעור אקח אותו מכאן לאשר יישאוני רגליי. הולך אני לאטי, מחפש את השביל שאין בו מכשול, כדי ששנתו לא תופרע. האור פה כל כך קודר ואפור, דבר לא צובע את הקדרות הזאת. לא פרח ולא ציץ. רק המשולשים הללו מוטלים כאן ללא הופכין. כאבן שאין לה... אוזניים. יודע אני אוזניים מה הן. רבות קילסוני נערי הכפר על אוזני החמור שלי. רבות הציקוני הזבובים בזמזומם בתוך אוזניי. יודע אני: אוזניים הן שער. שער ללב כל יצור. מתנת השמים הן האוזניים וחובה על כולם להשתמש בהן. לארנבת אוזניים ארוכות, שומעת קול- והיא איננה עוד! ככה שרה לי אמי ושרה לו אמו כשאך נולדנו, עיר ותינוק. ואנחנו הקשבנו. בכוח ההקשבה למדנו הכול: מי כועס, מי עצוב. מה מטריד, ממה פוחדים. ומעל לכול- מה מסתתר מאחורי הנבואה. כן, הנבואה, גם היא חידדה את אוזניי. היכן ילדי, לאן הלך. כל דבר שמעתי באוזניי, מלבד את לחשה של דלת הסתרים. את הסלע הזה לא יכולתי לשמוע. כבר כמה שנים שאנחנו מחפשים, הוא הולך ואני אחריו. והנה מצאנו את הסלע השותק, הסלע העגול המתגלגל. ומה שהתגלה לעינינו מטלטל ומזעזע. אוזניים חסרות. אוזניים מוטלות מתות. והדרך הביתה אבדה. אני הולך לאט כמו מים בסוף הקיץ. אני הולך מעדנות, ילדי על גבי. הס פן תעיר. אוזני חמור, אוזני חזיר, אוזני ארנבת. מה העלבון הזוחל ללבי? מה המתיקות הממלאה את פי? אני הולך. לאן אני הולך? הולך אני אל ארץ ההקשבה העמוקה. אל תוך תוכה של אפרוריות קודרת בה מתה ההקשבה ומחכה לתחייתה. הולך אני וילדי על גבי ואוזניי מאזינות לחלומו. ילדי חולם למצוא את דלת הסתרים ולצאת ולחזור ולפתור. לפתור את התעלומה. על פי הפתרון נדע מהי החידה. על פי התשובה תתגלה השאלה. אוזניים- זו התשובה. מהי אם כן השאלה?

למה בצורת? למה חולים? למה מלחמה? למה עצובים? למה אלימות? למה פגיעה? למה ניצול? למה רמיסה? הקשבה היא התשובה. היא הרפואה.

עצרתי. לא שמתי לב שעצרתי. וילדי ער. עיניו פקוחות וחיוך על פניו.

אני מנער את אוזניי ואני יודע שהוא יודע. הוא מלטף אותן לאטו, מעביר אצבעו בעדינות לאורכה של אוזני הימנית. הוא צוחק. "איזה חלום חלמתי!" אני אומר לחמורי. "אתה מוכרח לשמוע!" והוא מגולל באוזניי את סיפור השביל המתפתל בין השאלות הרבות, בארץ קודרת שבה אוזניים צבעוניות מוטלות מתות. כשהוא מגיע לפסגת החלום הוא צוחק ואומר לי: "זו התשובה! אתה מבין? האוזניים- זו התשובה!" אז מה הייתה השאלה?

ואני מתחיל לרוץ והשביל מתבהר ואני מוצא את הדרך בקלות בסבך הירוק, עולה על שבילים מוכרים הביתה, הביתה, וילדי על גבי מחייך ועיניו זורחות. "בוא נלך אל הזקנים," הוא אומר, "אוזניים זו התשובה."

מה הייתה השאלה?