סיפורים | תיאטרון | יער
סיפורה של רופאת הכפר- מאת עדו קרן
לאחרונה מצאתי בבית סבתי ספר שתרגם סבי זיכרונו לברכה. הוא תרגם ספר של אבי סבו, שכתב מעשיות מחייו בכפר באירופה, במקום שהיה אז גרמניה והיום הוא פולין. הסיפורים הם משנת 1850 בערך.
הם היו משפחה יהודית, צמו ביום כיפור, חגגו את חנוכה ואת סדר פסח, הזכירו את שאר החגים בארוחה חגיגית ומעבר לזה לא שמרו שבת, לא הלכו עם לבוש מיוחד, לא אכלו כשר פרט להימנעות מחזיר... בקיצור, יהדותם לא בלטה, וגם בספר אין כלל אזכור להיותם יהודים או ליהודים אחרים בכפר.
אחד הסיפורים המעניינים שקראתי הוא הסיפור על ז׳ודוויגה
ז'ודוויגה הייתה ילדה זרוקה, שמנמנה, שהתהלכה עם בגדים שגדולים עליה בכמה מידות.
ז'ודוויגה מיעטה להסתובב עם בני גילה או עם אחיה ורוב היום עסוקה הייתה במטלותיה לבדה, שקטה או מהמהמת לעצמה, חולמת וממציאה לעצמה סיפורים ודמויות.
סבתא שלה, מזקנות הכפר, הייתה אישה חכמה וסבלנית מאד כלפי ז'ודוויגה, והייתה דואגת לתת לה מטלות שיאפשרו לה לבלות עם עצמה בלי הפרעות, שכן אילו שם לב אליה מישהו, לרוב היה מעיר לה או מציק לה.
כך לימדה אותה סבתה קרוא וכתוב, העניקה לה במתנה את ספר הפטריות הגדול והישן שלה ופקדה עליה ללקט יום יום פטריות הראויות למאכל עבור כל בני המשפחה.
ז'ודוויגה הייתה מלקטת פטריות, וגם פרות יער כמובן, מסתובבת לה לבדה ביער ומספרת לעצמ.ה את סיפוריה
לכל חרק, ציפור, אבן וצמח המציאה סיפור חיים מרתק השוזר בתוכו סכנות ומזל ואהבה ועוד...
יום אחד, כשהגיע תורה למלא את כדי החרס בנחל הזורם במרכז הכפר, בעודה ניגשת לברכה עמוקה ממש בין האנשים, ונדמה שאף אחד לא מבחין בה, ראתה עורבני חוצפן מנסה לגנוב חתיכת לחם שנפלה תחת שולחן של כמה גברים שתויים.
אך מזלו לא האיר לו פנים, אחד הסועדים הבחין בו ובעט בו בעיטה עזה.
העורבני הועף ונחבט בקיר אבן, ובמהרה קיפץ לו משם מנסה להמריא אך לא מצליח.
ז'ודוויגה מיהרה ואספה אותו אליה, נשאה אותו לביתה והניחה אותו בסל קלוע שריפדה בכובע פרוותי של חורף. הזדרזה לסיים את משימות היום ובינתיים נזכרה שלסבתא ישנו ספר על רפואה. היא ניגשה אליו וקראה בו על צמח מרפא המעודד החלמה של עצמות שבורות – האיור בספר היה נהדר והיא הכירה את הצמח.ו הלכה אספה, עמלה והכינה תכשיר מרפא לעורבני לשימוש יום ביומו ככתוב בספר.
לאחר שבוע ימים כשקמה ממיטתה בבוקר ראתה שהעורבני נעלם. כשיצאה החוצה ראתה אותו על קרן הגג קורא לכיוונה.
ז'ודוויגה נמלאה שמחה על שחזר לעוף. הוא המשיך לקרוא לה, ונראה היה כאילו הוא מזמין אותה לבוא. היא התקרבה אליו והוא עף לעץ הקרוב, וככל שהתקרבה כך המשיך להתרחק, ואילו עצרה, היה חוזר ומתקרב אליה וקורא לה בקול צווחני...
העורבני הובילה למעבה היער, ובדרך ראתה מצבורי פטריות שלא ידעה על קיומן, אך המשיכה אחר העורבני, עד שבסבך צפוף שבקושי פילסה בו דרך, ראתה עופר קטן מצטנף על האדמה, העופר הביט בעורבני והביט בה במבט סובל, ומשך את רגלו.
שבר מדמם התגלה לעיניה...
ז'ודוויגה נבהלה, הביטה בעורבני והוא הביט בה, לרגע התמהמהה ואז החלה במלאכת הריפוי והחבישה.
כך עברו הימים ומדי פעם היה העורבני קורא לה למעבה היער לטפל בחיה פצועה זו או אחרת...
היא טיפלה בחיות רבות ומגוונות ואפילו עזרה פעם ליילד עכברה שסבלה מקושי בלידה, ופעם טיפלה בחור בשן של זאב...
כל בעיה שנתקלה בה קראה בספר איך לרפא ולתת לה מענה, ברוב המקרים מדובר היה ברקיחת צמחים ובהכנת חבישות צמחיות...
כאשר הייתה ז'ודוויגה פוסעת ביער הרגישה כאילו זהו ביתה האמתי, ביער הציפורים היו מקבלות את פניה בשירה, ואילו בכפר איש לא הבחין בנוכחותה פרט לסבתה...
באחד הימים כשמלאה מים במרכז הכפר, נתקלה בכלב בעל שלוש רגליים. היה זה כלב רועים שנועד לשמש לשמירת עדרים, אך מפני שנולד בעל מום נזרק ואין איש מוכן לכלכלו, הכלבלב הצעיר מסתובב ומלקט פירורי מזון ושאריות.
לעתים היה חוטף בעיטה או מכת מקל או אבן, ולעתים ספג רק קללה.
הוא היה רזה כל כך, זנבו המרוט נשרך בין רגלי,ו צלעותיו בולטות מדי, דם ופצעים מזוהמים פזורים על כל חלקי גופו.
ז'ודוויגה, כמובן, נחלצה לעזרתו ואספה אותו אליה...
בעודה לוקחת אותו בזרועותיה סינן לעברה בגסות אדון אחד: "חבל על הסבל שלך, עד סוף השבוע ודאי ימות."
ואישה שעמדה מולה הביטה בה ברחמים: ילדה תמימה.
היא הניחה את הכלבלב ליד ערמת עצי ההסקה בסל מרופד, והביאה לו קערת מים ומעט חמאה.
הכלב אכל ושתה, וז'ודוויגה מיהרה והכינה לו מרקחת צמחים שישתה או שלפחות ישטוף בה פניו.
כאשר ניסתה לשטוף אותו הוא נהם לעברה בחוסר רצון, ולא הסכים לשתות מהמרקחה.
בכל יום שעבר היא הכינה לו מרקחה אחרת, ניסתה שוב ושוב ואף פעם לא רצה מצמחיה.
אולם הכלבלב הלך והתחזק! לאחר שבוע ימים כאשר קמה בבוקר ויצאה לקראתו ראתה שאינו בסלסלה!
למשמע קול העורבני הפנתה מבטה לקדמת הבית, ושם ניצב על שלוש רגליו ומכשכש בזנבו חברה הטוב...
לאחר שחיבקה וליטפה אותו הלכה לסדר את מקום משכבו, וראתה סימנים של אכילת עשב. הכלבלב שלצדה אכל ולעס עשב בר שגדל בצד הקיר. היא הכירה היטב את העשב הזה, לעתים קרובות ביקש אחיה את עזרתה לעקור את העשב בחלקת הכרוב והעשב שולח קני שורש תת קרקעיים ומתעתע בהם...
הוא גדל סמוך לקירות הבית, אך היא לא ידעה על סגולותיו, וגם בספר- מילה לא נכתבה אודות הצמח הזה, וכאשר המשיכה לחקור גילתה רק כיצד למגר אותו היעילות.
בינתיים ניגשה שוב למלא מים, והאנשים ראו שהיא מהלכת לה ומעליה עף העורבני, ולצדה מקפץ הכלבלב בריא על שלוש רגליים. הם החלו מתלחששים אודות יכולותיה המופלאות...
לא עבר זמן רב והנה הגיעה אישה מן הכפר לשאול האם יש לה עצה טובה לבעיה שלה, ולאחר מכן הגיע גבר ביישן אך במצוקה, אם ותינוקה וכך עוד ועוד אנשי כפר הגיעו להיוועץ בז'ודוויגה וזה עוד לפני שהגיעה לבגרות.
שנה לאחר מכן יצא רופא הכפר למסע לימוד ונוודות עם בני משפחתו...
שמועה הגיעה לאוזני סבתה של ז'ודוויגה – בני הכפר בחרו בה, ילדה בת 12 בלבד, להיות לרופאת הכפר...
כאשר אבי סבו של סבי היה ילד, לרופאת הכפר שלו קראו ז'ודוויגה – פירוש שמה הוא "ההולכת בדרך הנכונה".
היא הייתה כבר זקנה באותה תקופה, והייתה הדמות המכובדת ביותר בכפר, מכובדת יותר מראש הכפר עצמו. ואנשים רבים היו מגיעים אליה ממקומות מרוחקים מאד.
דלת ביתה הייתה עשויה מעץ עבה ובה מגולף כלב בעל שלוש רגליים שעל גבו עומד עורבני ושניהם עומדים על מצע של צמח פשוט שנחשב פעם לצמח מזיק...
ואולי עד היום עוד ניצבת הדלת בכניסה למרפאת הכפר.