חנה לאה מייזליש והשח- מאת  נעמה תל צור

 

לא רבים שמעו את השם חנה לאה מייזליש, אך בקהילת שחקני השח המקצועיים בעיר ניו יורק היא הייתה שם דבר בצעירותה. אומרים שיכלה להיות אלופת שח בקנה מידה עולמי, אם חייה היו מתנהלים עפ"י התכנית וכשרונה יוצא הדופן היה מתממש.

היא גדלה כנערה חרדית בברוקלין. נערה שמנמנה שתמיד הרגישה קצת כבדה. את התחושה הזו היא זכרה מגיל חמש. הייתה זו השנה שבה אמא שלה מתה. מיום פטירתה של אימה היא החלה, כפי שקראו לזה אצלם בקהילה, לשגות ב"דמיויינס", דמיונות. אבא שלה היה רואה אותה חולמת בהקיץ וממלמלת לעצמה, והוא דאג לה מאוד, מנסה להעיר אותה מהמצב הזה, שלעתים ארך דקות ארוכות וגרם לו לדאגה מייסרת.

הלילה היה הזמן האהוב עליה. משוחררת מתגובות הסביבה יכלה לעוף בתודעתה ממקום למקום וממצב למצב.

ביום הולדתה התשיעי הביא לה דודה אהרן לוח שח. עד לזקנתה המופלגת לא שכחה את אותו רגע בו נפתח הלוח לראשונה והחלקים הונחו על גביו. באותה פעם חשה כמו מן התאהבות בחלקים המגולפים כל אחד בצורתו המיוחדת, והרגישה שהיא נכבשת באופן תנועתם הייחודי על הלוח. והיה עוד משהו: מכל חלק כמו נמתח בעיניה חוט לבן חצי שקוף מראשו ועד לשמים, וכאשר ניצבו החלקים על הלוח יכלה חנה לאה לראות בעיני רוחה את כיוון משיכתם של החוטים והרגישה, יותר נכון ידעה, מהו המהלך הבא.

הדוד אהרן, אשר לימד אותה את החוקים הבסיסיים, ספג מהלומת הפסד בפעם הראשונה בה שיחקו. היא שיחקה וניצחה אחד אחד את כולם.

היא כל הזמן חיפשה עוד שותפים למשחק ואז גילתה מקום מיוחד בסנטראל פארק בו יושבים צעירים ומבוגרים בדממה ובחוסר תנועה, בוהים בלוחות שח יצוקים באבן שלעתים נראים חיים יותר מאסופת בני האדם הקפואים שמקיפה אותם.

בתחילה שיחקו אתה מתוך ג'סטה של חיבה אבהית, אבל די מהר הפכה להיות אבן הבוחן לכל שחקן שמעריך את עצמו במקום, ואיך שהייתה מתקרבת היו צועקים לה "יו חנה לאה, קם פליי וויס מי טודיי"!

אחרי בת המצווה שלה כבר הותר לה לעלות לבד על הסאב ווי ולהגיע לאזור השח בפארק שהפך לביתה השני.

בצהרי יום דצמבר קר במיוחד הגיעה לשם כהרגלה, אך מפאת הקור היה המקום שומם, ונראה ריק מאדם במבט ראשון, אך בהתבוננות נוספת ראתה שבכל זאת יושב שם מישהו ליד אחד מלוחות האבן. איש שחור, הומלס כנראה, מבוגר, מלוכלך ומרופט. אך חנה לאה מעולם לא בחלה בשותפים למשחק. היא מיד התיישבה והם החלו לשחק. והוא ניצח אותה. פעם אחר פעם אחר פעם. עד שלבסוף הרימה את עיניה מהלוח ופגשה את עיניו. "איך??" היא שאלה.

הוא חייך אליה בפה מלא שיניים שבורות: "התרכזי בחוטים חנה לאה," הוא אמר. "התרכזי בחוטים."

היא בהתה בו ואז קמה בשקט והחלה לחזור לביתה. ומאותו רגע החוטים שבדמיונותיה פרצו את גבולותיו המרובעים של לוח השח. היא ראתה חוטים בכל מקום, נמתחים מראשם של בני אדם, כלבים, ציפורים עפות, מראש צמרות עצים, מראשו של האגרטל בפינת החדר. לכל דבר היה חוט. היא שקעה לחלוטין בדימיויינס.

לילה אחד לא הצליחה לישון. הירח המלא תמיד הדיר שינה מעיניה. היא הביטה מחלונה  ובאוויר הלילה הברוקלינאי ראתה את החוטים. חוטים לבנים, דקים וחצי שקופים נמתחים מצמרות העצים, מראשם של עוברי אורח או חתולי רחוב משוטטים, כל העיר עד להיכן שהעין משגת מלאה חוטים חוטים נמשכים עד לעומק השמים המוארים באור מלאכותי ונבלעים באין סוף....

מבטה ריחף מחוט לחוט עד שגופה כמו נישא מעצמו ולקח אותה לאדן החלון ומשם, כבד ומסורבל כל כך עלה גופה וטיפס כמו מעצמו על העץ שמחוץ לחלונה. היא הגיעה לצמרת ואחזה בחוט שנמתח מעלה וטיפסה אתו גבוה. ככל שהתקדמה התפתל החוט ונכרך יחד עם חוטים אחרים עד שהיה לחבל עליו יכלה לטפס בקלות.

אוויר העיר סביבה זהר בנוגה פלורסצנטי ואז בהדרגה התכהה והשחיר. ואז כמו החל להאיר שוב אך הפעם באור חמים, כמו אורה של השמש אבל טוב יותר, מרחם יותר, פנימי – עוטף – כתמתם יותר. וכשפקחה את עיניה ראתה שהגיעה למקום מוכר לא מוכר עליו יכלה כבר להניח את רגליה. כאן  שמש טובה מאירה באור תמיד, אפשר ללכת יחפים כי האדמה חולית ורכה, פלגי מים מפכים פה, אנשים יפים יושבים מחת לעצים, מדברים בנחת, צוחקים, אוכלים אוכל שנראה נפלא. ואימא שלה כאן. עם עיניה הגדולות החומות שהיה אפשר תמיד לשפוך לתוכן דליים של דמעות עצב או שמחה.

וכך הן עשו, בכו וצחקו ובחקו בחיבוק שנראה שנמשך נצח ובגדיהן נספגו בריח המנחם של בד לח מדמעות... הגוף שלה זכר את הריח הזה… כל כך הרבה שנים לא הריחה אותו.

וכך החלה חנה לאה את חייה במקום החדש על רצף זמן שנמתח כמו יום נצחי אחד. לכן, כאשר יום אחד התגלה לה המקדש, יהיה זה לא מדויק לומר "יום אחד". בואו נסתפק ב"נקודה כלשהי על ציר הזמן", שכאן כלל לא הורגש כקווי אלא אולי מעגלי יותר דווקא. ובכל זאת, אז, התגלה לה כבדרך אגב, המקדש. אזניה קלטו שברי שיחות עליו, ותמיד היו אלו שיחות בקולות מהוסים ורכים. מרחוק ראתה אותו, עטוף תמיד בעננים, כמו צף באוויר ומתחתיו תלוי כמן חבל טבור של חוטים לבנים חצי שקופים מתפתלים מטה מטה לכיוון האדמה.  "אסור לאף אחד להיכנס לשם מלבד לנזירים," לחשו לה.

היא אמרה לעצמה שהיא רק רוצה להביט מקרוב. וכשהתקרבה אמרה לעצמה, שהיא ממש הייתה רוצה לסייר בפנים, לא ממש להיות בפנים, רק להציץ.

היא עלתה במדרגות השיש ונכנסה פנימה. היא חשבה שיעצרו אותה אך הנזירים בגלימותיהם הכהות רק נעו בשתיקה בין החדרים ונדמה שלא ראו אותה. בכל מקום הייתה רצפת שיש לבנה חשופה וחלונות ארוכים דרכם שטו עננים לבנים. היא עברה בין החדרים עד שהגיעה לאולם גדול ובמרכזו- לוח שח. ענק. החלקים שניצבו עליו היו בגודל אדם וכל כמה זמן אחד מהם זז. לבד. נושא עצמו למהלך הבא.

חנה לאה מייזליש התחבאה מאחורי עמוד שיש רחב וקריר והביטה נפעמת במשחק שכאילו התנהל מעצמו. וככל שהביטה עלתה בה הרגשה מוכרת, שהיא יודעת, פשוט יודעת מה צריך להיות המהלך הבא. זה לא היה סתם מהלך, זה היה מהלך שיכריע את המשחק. הלוח דמם שעה ארוכה. ואז ניעור הסוס לחיים.

"אבל זאת המלכה, המלכה צריכה לזוז עכשיו," אמרה לסוס בקול רם ובלי לחשוב זינקה על הלוח, הקיפה בזרועותיה את המלכה השחורה וניסתה להזיזה בכל כוחה אל המשבצת הנכונה. אבל המלכה הייתה כבדה... כל כך כבדה... והיא נפלה בקול חבטה אדיר על לוח השיש וסדק מכוער פרץ בגוף השיש המושלם שלה.

קול רעם אדיר הדהד בין קירות האולם, נזירים החלו להתרוצץ בשוליו, הסדקים החלו להיפער בקירות המקדש וגושי שיש קטנים וגדולים יותר ויותר החלו ליפול. כל המבנה החל לקרוס וחנה לאה רצתה לברוח אך גם ברצפה כבר נפערו סדקים ותוך רגע ראתה שהיא נופלת, נופלת דרך אחד מהם מטה מטה ישר לתוך סבך ענק של חוטים חוטים לבנים חצי שקופים והיא מנסה להיאחז בהם אך הם נשמטים מידיה והיא מנסה בכל זאת ללפות אחד מהם אך היא נופלת ורואה כבר את העולם פרוש תחתיה וברגע של יאוש היא מצליחה לתפוס את אחד החוטים וחתיכה ממנו היא תוחבת לתוך פיה ובולעת.

היא נחתה בניו יורק. במיטת בית חולים. וכשפקחה את עיניה אביה ניצב שם ממלמל תפילת הודיה, דמעות בעיניו.

"אבא, אני נפלתי.." היא מלמלה.

"אני יודע,  חנל'ה… את נפלת מהחלון שלך, חנל'ה…  הכל בסדר עכשיו, את תהיה בסדר בעזרת השם".

והיא באמת הייתה בסדר ומאותו יום שוב לא ראתה חוטים. אך החוט שהיא בלעה התיישב על לבה לתמיד. עתה הוא נמתח לא כלפי מעלה אלא דווקא בצורה אופקית, ממנה לאחרים סביבה.  אם כעסה או דחתה מישהו החוט היה נמתח ומכאיב ללבה, כשהתקרבה וראתה יופי הוא נהיה רפוי ונוספו לו לפתע חופש ותנועה.

חנה לאה יכלה להיות אלופת שח גדולה והיא אכן הייתה, בדרכה, אך מיעטה לפתוח את הלוח מאז.

רק כשהנכדים שלה היו מפצירים בה הייתה משחקת, ואם הייתה מנצחת היו שואלים אותה: "אבל סבתא, איך?"

והיא הייתה מחייכת בפה מלא שיניים תותבות ואומרת:

"התרכזו בחוטים, קינדרלעך, התרכזו בחוטים..."

אבל לרוב, היא פשוט נתנה להם לנצח.