סיפורים | תיאטרון | יער
סוס פרא- מאת עדו קרן
שמו רוח, הוא מרחף מעל העשב בין פסיעה לפסיעה, דוהר לכל כיוון שעיניו מביטות
חופשי כמו הרוח עצמה
אך לא מזמן היה סייח קטן וכושל בצעדיו, וכעת משבגר, גבול החופש הוא גבול המחשבה, לכל מקום שעולה בדעתו הוא מגיע
עיניו דומעות ממהירות הרוח בדהרתו
והוא כמעט הרוח עצמה- איננו שבע סקרנות, חדוות גילוי ותנועה...
יום אחד ראה בעיניו יצור מוזר הולך על שתיים, הסקרנות חזקה מהפחד, הוא התקרב, ולפני ששם לב הרגיש אי נוחות נקשרת על לסתותיו
כאשר הביט לגבעה רחוקה ורגליו החלו מזנקות לכיוונה- חש משיכה עזה וכואבת כלפי מטה, עיניו הביטו תחת רגליו ומשם הובל עד חשכה במבט מטה ללא רצון או כיוון.
עם שחר ראה שהוא קשור לעץ רחב וגבוה שנראה בן מאות שנים
ברגע שהביט לאופק וקפץ על רגליו – נמשך מטה בכאב, לאחר מספר ניסיונות כאלו החל להתמלא כעס על העץ המחזיק בו בן ערובה
רוח הטיח בעץ בעיטה מלוא עצמתו
העץ בקושי זז אך רגלו של רוח נרעדה וכאבה מאד!
בהפגנתיות הסב פניו מן העץ והלאה, מתאפק לא לשוב ולדהור על מנת להישמר מן הכאב
והעץ חשב בלבו- "הסוס הזה חושב שהוא משהו, אך אינו מסוגל להזיז אותי כהוא זה, מעניין מהם המראות מהגבעה שממנה בא, כל חייו הסתובב לו, ושעה אחת מוחזק במקום אחד מעוררת בו כל כך הרבה כעס, לו רק יכולתי שעה אחת בחיי לדהור..."
ענן חולף עם הרוח בתנועה והשתנות מתמדת נעצב למשמע רגשותיו של העץ והחליט לתת את כל כולו עד סופו- למענו
והחל ממטיר גשם עז
בתחילה גאוותו של רוח לא אפשרה לו לזוז, אך עם התחזקות הגשם היא נשטפה לה והוא קרב בראש מורכן למחסה תחת העץ, הגשם המשיך להתחזק והביא את רוח להצמיד גופו לגזע העץ כדי להתגונן מעט.
הגעגוע והכמיהה של רוח היו כה חזקים והזיכרונות כה מוחשיים עד שגם העץ נזכר בהם כאילו היה שם בעצמו
אושר שטף את העץ עם הגשם והוא הרגיש קלות וחופש מה הם ונמלא אושר שמחה ותודה- וכך הצל ושמר עוד יותר על רוח
וכשמהענן לא נשארו אלא שלוליות קרא העץ לעכבר קטן החי בין שורשיו שיכרסם את החבל...
רוח נשב בעצמה ודהר אל האופק
והעץ היה מאושר...